הם גדלו. גם השאלות שלכם השתנו

עצמאות ובחירה

כשהילד גדל, אתם רוצים שיצליח להסתדר בלעדיכם, אבל גם מפחדים לתת לו לבחור משהו שיסבך אותו. זה מובן. מבחינתו, אם מחליטים עליו כל הזמן ״לטובתו״, הוא עלול להרגיש שאין לו מקום בחיים שלו עצמו.

בחרו החלטה אחת מהשבוע הקרוב, למשל איך להגיע לחוג, והסבירו מה צפוי בדרך, בשפה, בתמונות או בהתנסות שמתאימות לו. גם כאן בודקים מתי המידע עוזר ומתי ציפייה ארוכה רק מגבירה מתח. אפשר להציע שתיים או שלוש אפשרויות מוחשיות ולתת זמן לחשוב, בלי לסגור את האפשרות שיציע אחרת. ״מה אתה רוצה לעשות לבד, ובמה תרצה שאעזור?״ אם הוא חושש, מקשיבים למה שאומר או מראה לפני שממהרים להחליט במקומו. אחר כך בודקים יחד איך לנסות בבטחה.

איך נותנים מקום לעצמאות ולחלומות שלו כשאנחנו גם דואגים? ההרצאה מזמינה להרחיב את המבט מעבר למה שצריך להספיק היום, ולחשוב על החיים שהוא רוצה לבנות.

מסגרות, תעסוקה ודיור

בפגישה על מסגרת חדשה קל להתרכז בשאלה אם יש מקום פנוי. אבל מי שיחיה שם צריך לדעת גם איך ירגיש יום רגיל: מי ידבר איתו, מה יקרה כשיהיה עמוס, וכמה שליטה תהיה לו על הזמן שלו.

לפני הפגישה שאלו אותו, בדרך שבה הוא מתקשר, מה חשוב לו ביום טוב ומה קשה ביום עמוס. בפגישה בקשו לראות יום רגיל, שאלו מי מחליט על סדר היום והאם אפשר לבוא להתנסות. אם הוא לא מדבר בשיחה, דאגו שתהיה לו דרך אחרת להביע העדפה. מסלול שנראה יפה בעלון צריך לעבוד גם ביום שלישי בשעה ארבע.

שינוי בהתנהגות או במצב רוח

אם מי שהיה שמח ללכת לעבודה פתאום מסרב, זה יכול להדאיג ולתסכל. נסו לא לסגור את זה ב״זו הנוקשות שלו״. אולי משהו השתנה במקום, אולי הנסיעה נעשתה קשה, ואולי כואב לו והוא לא מצליח להסביר.

שאלו בדרכו: ״מה הכי קשה כשמגיעים לשם?״ בקשו מהצוות לתאר מה קרה בימים האחרונים ורשמו מתי התחיל השינוי. בדקו אם הקושי קשור לאדם בצוות, לרעש, לשינה, ליחס במקום או לכאב. אם יש שינוי חד, פגיעה, הסתגרות או חשד לבעיה רפואית, פנו לבירור מקצועי. לא מחכים שזה ״יעבור לבד״ רק כי יש אבחנת אוטיזם.