ילד בן חמש שהיה משחק קצת, מתלבש בעזרתכם והולך לגן, מתחיל לאורך תקופה להתעייף מהר ולהשתתף פחות
המוזיקה שפעם אהב נעשית קשה לו לשמיעה, וגם בשגרות מוכרות הוא צריך יותר עזרה

להורה זה יכול להרגיש כאילו כל מה שבנו מתפרק
בשלב הזה מתארים לרופא ולצוות מה השתנה, בודקים שינה ובריאות ומסתכלים על העומס ביום שלו
אצל ילד קטן במיוחד, ירידה במיומנויות מחייבת בירור ולא הנחה שזו שחיקה

ילדה בת עשר עדיין נכנסת לכיתה ומסיימת משימות
אבל כבר תקופה שהיא מגיעה הביתה מותשת, מבקשת שיניחו לה ומפסיקה ללכת לחוג שאהבה

כשההורה מציע פעילות נעימה היא אומרת ״לא יכולה״
אולי מה שמכביד הוא הרעש, הנסיעה והמפגש עם אנשים, גם כשהפעילות עצמה אהובה

מבררים איתה בדרך שנוחה לה, ומשתפים את הצוות במה שקורה אחרי שעות הלימודים
צריך להבין מה היא מסוגלת לעשות לאורך יום שלם, ומה המאמץ הזה גובה ממנה

ילד שממעט לדבר משתמש פחות בתמונות או במכשיר התקשורת, מתרחק ממשחק ומתקשה בשגרות שהכיר
אתם מנסים להבין מה כואב לו, ואין לכם תשובה ברורה

לא צריכים לחכות למשפט ״אני בשחיקה״ כדי להתייחס למצוקה
משאירים את אמצעי התקשורת זמין, נותנים זמן לתגובה ומתארים לצוות את השינוי ביחס אליו

במקביל בודקים כאב, שינה, תרופות ושינויים בסביבה
חשוב לומר ביושר שהמחקר על שחיקה אצל אנשים עם צורכי תמיכה גבוהים עדיין מצומצם מאוד

נער בן שש־עשרה הולך ומצטמצם במשך חודשים
פחות לימודים, פחות חברים, פחות יציאות
גם כשהחבר שהוא אוהב מזמין אותו, הוא אומר שאין לו כוח

כאן חשוב לברר אם הוא רוצה אבל לא מסוגל לשאת את המאמץ, אם הוא מפחד, אם ההנאה עצמה נעלמה או אם כמה דברים קורים יחד
לא משאירים אותו עם הכותרת ״זה גיל ההתבגרות״, וגם לא מסתפקים במילה שחיקה

בוגר יכול להמשיך להגיע לעבודה ובכל זאת להישאר בלי כוחות לקניות, לאוכל או לטיפול בעצמו
במסגרת עם תמיכה, השינוי יכול להיראות בפחות השתתפות ובצורך גדל בעזרה

שומעים את האדם עצמו, בדרך התקשורת שלו, ובודקים איתו מה נעשה קשה ומה יעזור
גם כשההורים מאוד דואגים, שומרים על הפרטיות שלו ועל המקום שלו בהחלטות

אפשר להגיד: ״אני רואה שקשה לך יותר בזמן האחרון
אני רוצה להבין מה יעזור לך״

אם כל שאלה מכבידה, לא חייבים לנהל שיחה ארוכה
אפשר לתת זמן, להציע כתיבה או תמונות, או פשוט להיות לידו בדרך שנעימה לו

זה לא מחייב להסכים לכל בקשה
זה מאפשר להתחיל להבין מה הוא יכול ומה הוא צריך בלי להפוך כל מפגש למאבק

תסתכלו על היום שלו: מסגרת, הסעה, טיפולים, חוגים, שיעורים, מקלחת ומפגשים
מה גובה ממנו עכשיו הרבה כוחות?

אולי אפשר לקצר פעילות, לפשט משימה או לתת יותר עזרה בהתארגנות

למשל, אם ההתלבשות הפכה למאבק, במקום לקרוא לו שוב ושוב מהחדר השני, אפשר להכין איתו את הבגדים ולהציע עזרה בחלק שקשה לו
אם שאלות מיד אחרי החזרה הביתה מכבידות עליו, אפשר לתת קודם זמן להתאושש ולבדוק בהמשך אם הוא פנוי לשיחה

אלה אפשרויות לנסות לפי הצורך שלו, לא הוראות שמתאימות לכל ילד
את השינויים במסגרת ובטיפולים מתאמים עם הצוות, ותרופות לא משנים לבד

לא חייבים לבטל הכול
חשוב להכיר גם את האנשים והפעילויות שנותנים לו תחושת ביטחון והנאה

יש ילד שנרגע כשיש פחות דיבורים סביבו
יש מי שצריך מוזיקה מוכרת, תנועה, זמן לבד או תחום עניין אהוב

מנוחה לא חייבת להיראות כמו ישיבה שקטה
נסו לשים לב איך הוא אחרי הפעילות, ולא רק אם היה עסוק בזמן שעשה אותה

משאירים אמצעי תקשורת זמינים ולא מפסיקים תנועות ויסות בטוחות רק כדי שייראה ״רגוע״

אפשר לומר לרופא: ״כבר תקופה שהוא מותש ומסוגל פחות מבעבר
הוא הפסיק לצאת וצריך יותר עזרה
אנחנו רוצים לבדוק מה קורה״

אין צורך להגיע עם אבחנה מוכנה
מביאים מידע על השינה, האוכל, ההתנהלות ומה השתנה
כשהקושי משמעותי או יש הסתגרות, מבקשים גם הערכה של איש מקצוע בבריאות הנפש שמכיר אוטיזם

אם הילד לא מסוגל להגיע, אומרים את זה מראש ומבקשים דרך להתחיל לקבל עזרה גם במצב הזה

לא חייבים למלא טבלאות
כמה מילים על מה היה קל יותר, מה הכביד ואיך היה למחרת יכולות לעזור לכם ולצוות לראות שינוי

קובעים יחד מתי בודקים אם העזרה עובדת

שיפור יכול להיראות גם ביותר רגעים של נינוחות, בקשר נעים או בהתאוששות קלה יותר, לצד החזרה לפעילויות